נראה ששום דבר לא קורה השבוע כמו שאני לא מציע עם דוכן הרנו טוב מאוד. קימברלי (אחד מעורכי ה- H&H שלנו כמו גם בלוגר עמית) הניע אותי לחגוג את הדוכן כמו גם לחלום קצת על משהו שלא קשור למרתף-רנו. כמו גם כאן זה:

הבית הזה הוא האובססיה האחרונה שלי. אני עובר על פני שנים רבות כשאני לוקח את כביש 3 ישן בחזרה לטורונטו מבית ההורים שלי. בכל טיול זה נראה גרוע יותר עם זאת אני אוהב את זה בכל זאת. לקחתי לבסוף כמה תמונות כמו גם הראיתי את אחד הצלמים המקצועיים שלנו (שהכרתי לתיעוד הגרירים של 1975. אדי בובייה ביל, בכיכובו של דרו בארימור כמו גם ג’סיקה לאנג). תגובתו: “יש לך כאן גנים אפורים משלך.”

בדוק את התמונות של ניו יורק טיימס של “הגנים האפורים” האמיתיים כמו גם אתה מחליט:

אתה יכול לראות את צילומי הפנים כאן. העניין הוא שלא הייתי מחזיר אותו לתפארתו הקודמת, אולם תראה מראה מעודכן או עכשווי.

הבית הכפרי האהוב עלי אי פעם הוא של מעצבת הפנים דריל קרטר ופורסמה באל דקור. תסתכל על היופי הזה. אם זה לא מעורר השראה, אני לא מבין מה זה:

אמנם, משימת הרינו בנושא זה תהיה כמעט בלתי אפשרית כמו גם בהחלט מפחידה יותר מאשר רינו במרתף המרתף שאני כל כך מתוסכלת ממנו. עם זאת, חלומות נחוצים, במיוחד כאשר חייך מכוסים באבק קיר גבס.

נקודות זכות:
1. מג קרוסלי
2. מופע שקופיות הגנן של ניו יורק טיימס, צילום מאת סאלי קווין
3-5. בית הקאנטרי של דריל קרטר, צילום מאת סיימון אפטון, שפורסם באל דקורד